נועה בת 21, מרכז הארץ
שאלה: מדוע פחדת ממבוגרים?
בעבר הרגשתי שלא הבינו אותי, חששתי שלא יבינו אותי. בתוכי מתקיימים רגשות ומחשבות ואם אבטא אותם החוצה המבוגרים לא יבינו, לא רק המבוגרים. לא הרגשתי שראיתי את מה שחי בתוכי אצל אחרים, אנשים ביטאו רגשות לא כפי שאני חוויתי. החוויה הייתה שאני לבד, זה היה מפחיד לצאת לעולם.
הרגשתי רגישה וחשופה אני יכולה להיפגע ולחוות כאב, להידחות. אם אביא משהו שונה ואין הבנה, זה הרגיש דחייה, יופיע לעג, יעשו בזה שימוש נגדי.
הרגשתי שיש בי משהו מיוחד, הרגישות שלי, היכולת לראות ולהרגיש אנשים אחרים. הדמיון שלי היה מיוחד, נהגתי להמציא סיפורים. לטבע הייתה נוכחות בסיפורים. הדמויות יכלו להרגיש, הן היו השתקפויות שלי. הדמויות חשו כאב, כעס, פחד. בסיפורים בא לביטוי הצורך בי לחום וקירבה. הייתה קירבה בין הדמויות כפי שרציתי אני להרגיש.
בגיל 12 התחלתי לכתוב את הסיפורים. בגיל 16 הפסקתי, הרגשתי את הרגשות בעוצמה נמוכה יותר. השינוי החל כאשר עברתי לבית ספר אחר. הרגשתי שיש לי מקום להיות יותר עצמי, שיש לי התחלה של יכולת לבטא את עצמי. מצאתי משהו שהשתוקקתי לו שנים, להיות חלק מקבוצה. מבינים אותי, אני יכולה ליצור. לאמנות היה חלק מרכזי כדבר שמאד רציתי בו. האמנות פתחה לי דרכים לבטא את עצמי, להתחיל להכיר את עצמי.
הערה: בכל זאת לא נפתחת ממש.
הרגשתי שאני עדיין מפחדת. הקושי והרצון לחום ואהבה ליצור קשר. הפחד הניע אותי. פחד מקרבה, הפחד להיות אמיתית. הרגשתי שזה יכול לפגוע בי.
שאלה: מהיכן זה מגיע?
חוויתי מערכות יחסים בין מבוגרים שבהם הם פוגעים אחד בשני. הפגיעה של המבוגרים אחד בשני גרמה לי לאבד אמון בבני האדם. זה עירער אותי והעלה שאלה, האם באמת אפשר ליצור קשר אמיתי?
פחדתי שאנהג כמותם, שאפגע. הכעס בעולמי הפנימי גדל לאלימות. רגש אלים הוא שימוש באחר בכדי להגן על עצמי לקחת את מה שיש לאחר לתת ולעשות בדבר שימוש לטובתי.
כעסתי על עצמי שלא יצרתי פירוד כלפי פגיעת המבוגרים. הייתי ילדה, ידעתי שלא יקשיבו לי ואז נסגרתי.
שאלה: איפה עומד היום הפחד מהמבוגרים?
היום אני פחות פוחדת. מפגש עם אנשים המבטאים דברים שאני מרגישה וחושבת. מפגש עם אנשים ומקומות שאפשרו ומאפשרים לי לבטא את עצמי, ללמוד להיות אמיתית. היציאה מהבית, התנסות ותמיכה ממך עוזרת, מישהו עומד שם בשבילי ומולי. אני מוצאת את עצמי חייבת להתאמץ, להתגבר, להרגיש ולומר את האמת.
שאלה: מהו הדבר לומר את האמת?
זה אתגר בשבילי. כאשר אני לא אמיתית זה המקום אשר השתמשתי בו בכדי לא להרגיש, לא להיפגע. עתה אני לומדת להרגיש להיות אמיתית. להרגיש ולהביע בקול את אשר אני מרגישה. לפעול לפי מה שמרגיש לי נכון, להקשיב ללב ולא לברוח או להתעלם. היו תקופות שכאשר שמעתי בתוכי, ברחתי.
שאלה: אם היית יכולה לבקש מהמבוגרים בקשה, מה הייתה בקשתך?
הייתי מבקשת שיקשיבו לילדים; שכאשר המבוגרים פועלים מול הילדים שיפעלו למען הילדים; שיראו את הילדים כדבר מרכזי; שהפעולה לא תהיה מתוך עצמם כמבוגרים. כי כך הילדים אינם מרגישים חיבור.
איתמר בן 17
את העבודה עם איתמר התחלתי לפני מספר חודשים. איתמר פחד לצאת לעולם, כששאלתי אותו במשך הזמן ממה הוא פוחד, ענה מאנשים. כששאלתי אותי מה מפחיד באנשים הוא אמר, הקול שלהם.
כשישבתי לראיין את איתמר מספר חודשים אחר כך, הוא לא זכר שפחד מאנשים, שפחד מקולם. זה השאיר אותי פעורת פה. התהליך אשר איתמר עבר בחודשים האחרונים מחק מזיכרונו את חווית הפחד. מאחר ובמפגשים הראשונים שלנו היה לאיתמר קושי עצום לצאת לעולם, על אף ההפתעה העצומה בגילוי כיצד התהליך מחק מזיכרונו את חווית הפחד, החלטתי להמשיך ולראיין אותו.
שאלה: מדוע פחדת ממבוגרים?
פחדתי להתראות עם מבוגרים כי הם הרגישו לי כוחניים. רגע אחד הם התנהגו אלי בסדר ורגע אחר הם פנו אלי באמירה "חצוף".
אינני יודע מדוע, אולי ניסיתי לומר משהו שהביא לתגובה כזאת. הרגשתי פחד שאני מתכווץ, הרגשתי התכווצות אשר הופיעה כפחד מול האחר, לא תמיד אני מבין למה הפחד.
לדוגמה כאשר מגיע החושך שדה הראייה שלי מצטמצם איני רואה דבר ובמוחי מתנהל סרט.
הקול של אנשים מבוגרים היה נשמע לי תוקפני. עתה עולות לי דוגמאות של תוקפנות. זה קרה בבית הספר. המבוגרים אומרים לי התחצפת, זה נראה לי רחב ולא ברור. משהו בהתנהלות של המבוגרים שמה שאינו מתאים להם הוגדר כחוצפה. עד היום אינני מבין מהי חוצפה.
שאלה: מדוע הסתגרת בבית?
כאשר הייתי ילד פחדתי להסתובב ללכת לאיבוד. לא סמכתי על אף מבוגר. אף אחד לא אמר לי, "איתמר בוא אעזור לך."
בילדותי, בעיקר בבית הספר, לא הרגשתי שאני יכול להתחבר. סמכתי רק על הוריי כשיצאנו ביחד.
היציאות שלנו, בת ציון, נתנו לי לאט לאט ביטחון לצאת לעולם, לצאת מהבית. אני חווה יותר ריכוז בסביבה, אינני בורח למחשבות. אני יותר ממוקד במה שעלי לעשות. משהו בי יותר ממוקד ולכן הזיכרון יותר ממוקד, אני יותר בטוח בעצמי. בקשת הלב שלי היא להתנסות בדברים, להיות חרוץ יותר.
שחר כמעט בת 28
שאלה: מדוע פחדת מהמבוגרים?
בכיתה ה' כאשר הציקו לי פניתי למבוגרים הם לא עזרו לי, אז הפסקתי לסמוך עליהם. פחדתי שיפגעו בי גם הילדים וגם המבוגרים. הרגשתי מאוימת מהעולם, הרגשתי מותקפת כל הזמן – אור, רעש, הרגשה לא נעימה, מתקפה.
פחדתי בעיקר מגברים שהם יפגעו בי פיזית. בגיל 10 נחשפתי לספר בו סופר על פגיעה פיזית בנערה. בבית בדיבור הייתה אלימות, הייתה שפת גוף שעוררה בי פחד. העליבו אותי, קראו לי בשמות. כל הזמן היה בי פחד שיפגעו בי. פחדתי בבית שיפגעו בי פזית, השלכתי זאת כלפי אנשים בחוץ. נוצר בי חוסר אמון באנשים, הם לא עזרו לי, הם לא ראו אותי. הבקשה שלי שיעזרו לי עלתה בתוהו.
שאלה: גם היום את פוחדת ממבוגרים?
היום זה התהפך. ככל שפחדתי ממבוגרים אני מוצאת את עצמי פוחדת להיות מבוגרת, כדי לא לפגוע.