נפגשנו לשיחה לאור העבודה אותה אנו עושות במהלך השנים בלוויה של בת ציון. בעקבות השינוי שחל בילדינו, במשפחתנו ובנו עלה בנו רצון למקום שיתמוך וייתן מענה להורים ולילדים לעבור את התהליך שאנו עברנו.
דורית: רציתי לעזור לשחר, מתוך הסבל וחוסר האונים שבו הייתי אבודה, חיפשתי אבל לא מצאתי דרך לעזור לה. עם הזמן שכחתי את עצמי, נאטמתי, נאטמתי כלפי הסבל של שחר. בזוגיות ובמשפחתיות היא חוותה קונפליקטים, ויכוחים, היו ריבים שלי, שלנו גם עם ילדים. הרגשתי בדידות שאני לבד במערכה החיים. מאבק והתמודדות תמידית ראיתי את הבעיה אך המטרה עמדה תמיד לנגד עייני והיא – עלי להציל את שחר – שיהיו לה חיים. תוסכלתי שהיא שונה, רציתי לתקן אותה. רציתי שהיא תשתלב במסלול החיים הרגלים. רציתי שהנטל ירד ממני.
פגשתי לא מעט הורים עם תסכולים שונים, לחלקם גרסה הקרובה לשלי.
קארי: וחלקם בגרסה של הכחשה, אין שם באמת בעיה.
מצאתי את עצמי לאחר שנים רבות של טיפולים כמעט והרמתי ידיים מתוך ייאוש עמוק. לא היו לי חיים בכלל, הקשרים החברתיים עברו ניתוק, אף המשפחה רחקה. הבושה, רגשות האשם על כישלון באימהות, השקעה אינסופית בכל אשר כוונו אליו, ייאוש אף אחד לא יכול לעזור.
דורית: הפחד מהעתיד האם שחר תוכל להשתלב, או יהיה עליה להיות תלויה בי לכל החיים. כאשר אנשים אמרו לי ששחר תהיה בהוסטל תגובתי הייתה מה פתאום! בכיתת התקשורת הורים הביעו פחד, פחד משתק, החיים נתקעים.
קארי: כן, פחד מאנשים, תסכול, אכזבה, נפגשנו בעצות רבות למה את לא…ביקורת מהסביבה…
דורית: שמעתי הורים החווים אשמה מתמשכת על ההורות שלהם. אני חוויתי אשמה על ההורות.
קארי: פגשתי אצל הורים בושה להתנהגות של ילדם. על כך שיש להם ילד כזה במשפחה. למשל בקיבוצים ילד חריג היה נשלח לאירופה למוסדות והילדים נשכחו כלא היו.
דורית: עד סוף כיתה ה' שחר הייתה בכיתה רגילה היא הייתה בודדה התנכלו לה זה החמיר עם השנים המחנכות והיועצים היו חסרי מושג למה זה קורה וכיצד לטפל בהתנכלות. הייתה לה התנהגות אובססיבית, כמו אי הסכמתה לקחת חלק ולהשתתף בפעילויות. ביסודי הינו בחו"ל לא היה להם כל מושג כיצד לעזור.
התחילה בי אשמה כלפיה, חשתי בושה ממצבה. היה בי פיצול. הרדמתי את עצמי היה החלק שביקש לעזור… הצטרפתי לפעילות במערכת. נראה לי שהנוכחות במערכת בזמן מצוקה עזרה במידה. ניסיתי לראות מה בדינמיקה יוכל לעזור, הייתה בי שאלה אשר רדפה מה יעזור לבתי? מה שונה בה? באיזה שלב השאלה נעלמה כי לא קיבלתי בסופו של דבר מענה מהמערכות.
החלטתי לפנות לאבחון. ברצון לתקן את הבעיה , בעצם לא ראיתי את הסבל הפנימי של שחר, רק את החיצוני. הייתי חדורה במטרה אשר עיוורה אותי מלראות את שחר מלהרגיש את עצמי, חדורה במטרה להצליח.
קארי: דורית אני מרגישה בשיחה את הקושי שלך לראות את שחר. אני ראיתי את אסי בני אך לא היה לי מושג מה לעשות. ניסיתי לפגוש לראות האם אנשי מקצוע יוכלו לעזור, לא נוצרה תקשורת עם בני, התסכול נוראי איזה אמא אני שאני לא מבינה את בני? שאני לא מצליחה לתקשר איתו?
לאחר שנים של טיפולים… עם השינוי שחל באסי לאור העבודה עם בת ציון יש לי משאלת לב הייתי רוצה מקום שייתן לילדים ולבוגרים הרגשה של שייכות, מקום שרואה ומבין אותם ויכול להגיש להם עזרה. מקום להורים שבעזרתו יוכלו להבין את ילדיהם. רב ההורים אשר פגשתי במהלך השנים אינם מבינים מה קורה לילד אוטיסט, זה קשה וכואב יש לך ילד ואין לך דרך אל עולמו, יכול להיות נפלא לקרב קשר בין הורים לילדים.
דורית: כן, הייתי רוצה מקום שבו יוכלו להרגיש בו בטוחים. שתהיה עשייה משותפת אשר תתמוך בהם כפי שאנו עברנו בתהליך, מקום להגשים את עצמם בעולם בדרך הייחודית להם, ולאפשר להורים לעשות תהליכים המאפשרים להם לראות את ילדיהם.
קארי: כמו התהליך שאנו עברנו, את ואני לאחר שנים של תסכול ופירוד. מקום שיאפשר להורים לראות את עצמם. כמו שאנו עברנו בעבודה עם בת ציון לגילוי וחיבור אל עצמינו כחלק מהתהליך, כל המשפחה, מקום המאפשר למשפחה כולה לקחת חלק בריפוי.
דורית: למידה ועשייה משותפת מעגל תמיכה בו ההורים משתתפים. הכוונה להבנה מה מביאים איתם הילדים על הרצף, מה תפקידם הדרך בא אנו את ואני וילדינו עברנו בעשיה ובהכוונה.
היום אני רואה בפתיחות שונה את שחר כבת אנוש, אני לומדת לשחרר אותה ואת עצמי לעצמאיות של כל אחת מאיתנו. עדין יש לי דרך ולכן אני ממשיכה לשוחח עם בת ציון ממשיכה ללמוד לראות את שחר ואותי כל אחת כישות עצמאית.
אני לומדת לשחרר מטרות, למדתי שהריכוז במטרה הרחיק אותי מעצמי ניתק אותי מעצמי ומהסביבה, הפכתי להיות מרוכזת רק בעצמי ובמטרה. אני יותר ויותר מבינה שהדרך בה התנהלתי הייתה מפלט בריחה מעצמי. נתתי לדברים חיצונים לנהל את חיי ספרתי לעצמי סיפורים שמה שאני עושה זה חשוב אני מצילה… בת ציון האירה את עייני למרחק שנוצר בי מלראות את שחר, לראות את מי שעומד מולי, ראיתי רק את המטרה ובעצם אבד לי הקשר עם עצמי. היכולת להפריד לראות את האחר.
הכרה שעל מנת להשפיע עלי לקבל את עצמי ולקבל את שחר כבוגרת. להתחיל להרשות לעצמי לחוות את התהליכים בתוכי, לאפשר לעצמי להיות בקשר עם עצמי להפסיק לשלוט, לפחד, להרשות לעצמי להרגיש.
קארי: מתחילה בת ציון אמרה שכדי לעזור לאסי כולנו צריכים לצמוח בתהליך, חיי השתנו לגמרי, אינני פוחדת להרגיש, לחוות, לאפשר לאסי חופש להישאר לבד. זה מיוחד לי דורית להרגיש שאנו שתי אימהות העושות דרך ורוצות להיות חלק מהגשמה של מקום שבו עוד הורים, משפחות, ילדים יוכלו לעשות את הדרך. כל כך מיוחד לי לא להיות לבד בתהליך, לחוות את החיים.