כאשר הודיעו לנו שאסי אוטיסט — יצאה ממני זעקה: "איך זה יכול לקרות לי"?
צעקתי לאלוהים, "מדוע הענשת אותי"!?
ניסינו אין סוף אפשרויות, כל דבר אפשרי שום דבר לא עזר, נעשיתי אטום. הבכירים אמרו לנו הילד שלך יהיה כזה וכזה הוא יהיה תמיד — אוטיסט, הוא לא יכיר בכם. עלה בי כעס. רציתי להרוג את אלוהים. באיזה שהוא שלב אתה לא מנסה יותר להילחם.
היו קרובי משפחה שלא רצו להיות עם אסי להביא את ילדיהם כאילו שזה מדבק.
האנושות מעדיפה לשים אותם — במכלאות, קיים הסכם שתיקה בין הממונים להורים.
בעבר כאשר שבתי הביתה הייתי מחכה בחוץ, מתלבט אם להיכנס או לא להיכנס.
לילה אחד, לאחר שאסי צרח 20שעות, הסתכלתי על אשתי, ואז הגיעה ההכרה, אולי נקבל את זה ונחיה עם זה. שמנו מוזיקה והתחלנו לרקוד. פתאום מצאתי את עצמי בא הביתה וזה לא הפריע לי, היו רגעי חסד. הכעס והשנאה התהפכו הגעתי לשקט ולשלווה. הבנתי שזאת אש שורפת המזקקת אותי.
המתנה הראשונה שקיבלתי מאסי כאשר היה בן — 6 אני לא באמת מי שאני.
כשאסי היה בן ,6 הוא חדר לי ללב, פתאום חיכיתי לראות אותו על פני הבושה שהייתה. היה לו מבט ישיר, הוא היה מתייחס אלי בעצם נוכחותו, היה נשכב לצידי ונוגע בי במגע רך ועדין. פתאום הסתכלתי עליו, פתאום ראיתי אותו, פתאום הרגשתי אותו. הוא פיתח חום אשר היה מגיע ממנו, נוכחות מחשמלת במרחב, אינך רוצה שהיא תפסק. לא רציתי שהיא תיגמר. כאשר הוא התרפק עלי, הרגשתי שהגעתי הביתה. היה לי נתיב ברור של עצמי, הוא הסיט אותי לפתוח את הלב, לרצות לעזור לאנשים, לאמפתיה. לא הייתה בי אמפתיה, הייתי בז לכאב, לרחמים עצמיים.
התחושה הזאת העניקה לי הרגשה של כניסה לבית מקדש, יראת כבוד, התרוממות רוח, כבוד למקום. זה נתן לי משהו שלא היה לי אף פעם, האור מתפשט, בך רוך ונועם. אתה פשוט יכול להיות אתה, אתה לא מפריע, אתה לא צריך להצדיק את הנוכחות שלך. הרגשה של להיות ברחם האם, חום ושלווה. התרוממות רוח, טוב בגוף, הרמוניה, הכל מותאם, הכל סובב ונכון. אתה מרגיש שהגעת למקום הנכון שבו אתה יכול להיות.
בעבודה איתו אתה מרגיש שאתה כל הזמן במלחמה, להיות עם אסי זה יותר מדי. לא היה דיאלוג, הוא לא ביקש. זה אומר שאתה צריך לבצע. אני מרגיש צער שלא יצרתי קשר יותר עמוק, צער שמשהו לא יחזור, הרגשה של אובדן,
הוא היה צריך יותר ממני ואני לא הייתי.
כאשר הוא סיים את התיכון העברנו אותו לכפר שיקומי, הייתה בי הרגשה שהמקום לא מתאים לו. לא נלחמתי, שמתי אותו במקום לא טוב. סיפרתי לעצמי סיפור שזה המקום הכי טוב לעשייה, מישהו ישמור עליו. לא הקשבתי לעצמי, לא הרשיתי לעצמי להיות נאמן לעצמי.
גדלתי בקיבוץ, מאז שאתה ילד אתה צריך להגן על עצמך. הסביבה הייתה מנסה למצוא את החולשה שלך ולפגוע, אתה בונה מסכות ואתה כבר לא יודע מי אתה — בעצם אני נעשה לא נאמן לעצמי. העצב אפשר לי להרגיש, אני מרגיש שהוא הרגש האמתי. הרגש הזה חוצה את כל המסכות, המסכות לא הצליחו לכסותו. בעצם, העצב איפשר לי להיות נאמן לעצמי. היה זה אסי העומד מולי שאפשר לי להרגיש את העצב.
הבת הבכורה שלי הייתה יפה ומוכשרת, סיפרו לנו שהוא כל החיים יהיה אוטיסט, שהוא פגום. אסי הוא עונש שאי אפשר להסיר מגיע רגש בושה, אנו מגיעים למפגש, הוא מנפנף בידיים, לא מדבר, צורח, אתה מנסה להסתיר אותו, מנתק קשרים, נפגש מחוץ לבית, רואה את ילדי חבריך מתקדמים. זה שבר את האגו, אני כמו כולם, אולי פחות. התעוררה בי הבושה, הרגשתי שלא סיפקתי את מה שעלי לספק.
זה מה שהחדירו בי — הוצאתי תוצרת פגומה. זאת הייתה מכה, סדרי העולם אינם מסתדרים, האמונה שלך משתנה. החזקים עוזרים לחלשים, אתה גאה, אתה לא מבין בעצם שבזכות החלשים אתה מקבל את הזכות, החלש עוזר לך להיות יותר טוב.
המתנה השנייה שקיבלתי מאסי זה להיות צנוע.
בקיבוץ, בתנועת הנוער וכו' מטפטפים לך שאתה הכי טוב ומסביב הרע והניצול. בצבא אנחנו היהלום, בעבודת המדינה אני מציל את המדינה, אתה מרגיש שאתה הכי טוב. בדמיוני אסי בתוך חומה וצריך מפתח על מנת שיצא. בהסתכלות על היותי אבא של אסי עולה בי עצב, תסכול, רגשות אשם, לא עשיתי את כל מה שהיה בידי להשפיע. יצאתי לעולם לפרנס ולספק את הנדרש. הייתי אגואיסט, הסתכלתי על איך אני מתקדם, יש לי ילד עם משקולת. לא הפכתי אותו לשותף, את העשייה השארתי לאשתי. אני מבין שאם הייתי ניגש אליו הייתי מקבל ממנו. אסי היה צריך שאשב איתו ואעשה איתו, להרגיש את היחד.
המפגש עם אסי מעלה בי צער, אם לא אהיה כיצד הוא ימשיך הלאה, מי יחזיק בו!?
הוא אף פעם לא יוכל להיות עצמאי הוא אינו חסין מהאנושות, הוא אינו שייך לעדר. הוא עשוי להיפגע. האוטיסטים מזמנים פגיעה, אין מי שיגונן עליהם — אסי עומד מחוץ לגדר.
השינוי באנושות יוכל להתחולל בקבלת האחר, אני מתקשה לראות את זה קורה. יש ליצור עדר חדש, ליצור גוף עוטף ומגן, יש לתת להם חופש. על הרועה להיות אחר לראותם, לאפשר שיגשו אליהם — זאת בקשתי.
לבוא לידי הבנה מה מייחד אותם — לתת להם מקום.
לאסי עולם משלו, לא התאמצנו לעזור לו המדיה הייתה לעולמו, לא הבנו כיצד לנתקו היה נראה שטוב לו הוא יצר עולם משלו בסוף הגיע להתנתקות מוחלטת מהעולם. החלום שבי — אני מדבר איתו הוא מדבר אלי, אני משחק איתו הוא משחק איתי. אני רוצה להיות חלק מהעולם שלו, לחוש את מה שהוא חש.
היום ביחסים בנינו ישנה בי תחושת רעב הייתי רוצה להגיע למקום השלם של קשר של חיבור. הורי האוטיסטים מתקשים לנוע בתוכם מתוך אכזבות, כישלונות.
לספרות המקצועית אין מה להציע, אתה מגיע למקום המקבל את רוע הגזירה, מחכה לגיל שבו יצא מהבית להוסטל. אתה תבקר אותו וזה יראה לך טבעי.
ההורים לא מנסים להיכנס פנימה, ניסיתי להביאו להיות כמוני — זה לא קרה. ישנה השלמה חיצונית. ככה זה, נולד לי ילד כזה, בפנים יש צער.
כאשר הגעת בת ציון חשבתי שזה עוד טיפול, היום אני רואה שדרך עבודתך נכונה את מטפלת במערך כולו. את עובדת ב 360 מעלות סביב הילד. הילד הוא חלק מהעשייה, העשייה נעשית במרכז ובהיקף השלם — זה גאוני. לעולם לא אוכל להסביר את המהפך שחל בחיי אסי, בחיינו מתוך דרך עבודתך.
ראיתי איך הצלחת להביא את אסי להבנה שהוא צריך לפסוע צעד צעד — עד אשר יהיה נוכח.
כיום הוא קם בבוקר מוציא לעצמו את ארוחת הבוקר.
בעבר רק כאשר הגישו לו אכל וקם מהכיסא, משאיר מסביבו לכלוך וכלים ומסרב לשטוף ידיים. היום הוא שוטף ידיים לפני הארוחה, מסיר את הכלים ושוטף אותם ומנקה את הסביבה בה הוא אכל. היום הוא מוציא לחתול מים ואוכל לחצר — החצר אליה לא יצא במשך שלוש שנים.
היום הוא יושב איתנו, שותה ואוכל איתנו. מכין לעצמו סלט לארוחה, מכין סלט לכולנו, מקפל כביסה, עובד בשותפות. לראות אותו עובד ביחד לאחר שנים של ניתוק, כעס ואלימות – לעשיה, לחיות. המילים נעתקות הלב נרגש — ישנה תקווה.
בעבר אסי לא השתלב בחיינו, הוא השתלט על חיינו. עתה אסי לומד לחיות לצידנו ואנו לצידו. אנו לומדים לחיות את חיינו האחד לצד השני, פתחנו את ביתנו…
אספנו את השיחה, פניתי אל משה ואמרתי, "משה, על מנת שיחול שינוי בקשר בינך ובין אסי יהיה עליך לשחרר את הציפיות והרצונות מאסי שייגש אליך.
עליך למצוא מקום חדש בתוכך בו הינך נגש אליו".
לוויתי את משה לשער, בעת פרידתנו שאלתי, "האם אנו פוסעים בדרך החדשה"?
משה הסתובב ואמר, "בת ציון גמלה בי ההחלטה, הפכתי את התקליט. אסי ידבר איתי."