נולדה לי ילדה ראשונה. הלידה הייתה לידה טובה, אך אינני מצליחה להתחבר אליה.
מתחילים רגשות אשם. הלידה השנייה של בני הייתה לא קלה ואליו אני מצליחה להתחבר.
שאלה: היתכן שהקושי נבע מכך ששחר לא התגשמה בגופה, הכיצד יוצר קשר עם תינוק/ילד/בוגר אשר אינו מצליח להתגשם?
המסע המשותף עם שחר העניק לי כוחות להתפתח. ברגע שבו הייתי צריכה להשקיע בשחר לעזור לה להעניק לה את הכי טוב, זה עזר לי לפתח את הכוחות העצמאיים שלי. הדרך הייתה לסמוך על עצמי, על התחושות שלי.
ראיתי שהייתה בעיה ומצוקה, אף אחד לא ידע איך לעזור!
רציתי ששחר תהיה חלק מהחברה, חלק מהמשפחה. היא הייתה מכוכב אחר, הפעולות שלה לא תאמו את העולם, היא הייתה שונה מכל הילדים. עד כיתה א' השונות שלה הייתה קסומה, היא הייתה מדברת אל האנשים מלב אל לב, אנשים היו נפתחים אליה, הייתה לה היכולת לגרום לאנשים להיפתח. היא ידעה מה היא רוצה, הייתה זרימה דברים הגיעו אליה, אנשים לא עמדו בפניה, בפני הקסם.
הייתה בה פתיחות לשאול אנשים ואנשים היו עונים לה בטבעיות.
הדבר המיוחד בשחר היה התקשורת שלה. הייתה בה סקרנות, הייתה בה טבעיות היא הייתה מדברת את מה שהיא ראתה, את מה שהיא חשבה ואת מה שהיא מרגישה. ההרגשה שמה שרואים ומדברים עליו בטבעיות זה עולם שבו אתה יכול
להיות, ויכול להיות מי שאתה, אתה לא צריך להתבייש.
הגיע הרגע שהתביישתי בשחר כאשר הורים אחרים העירו, איך את מחנכת את הילדה שלך!? התביישתי — אני לא בסדר.
התביישתי כאשר שחר הייתה משתלטת על השיחה, לא פעם הייתה ניגשת לאנשים והייתה מעיקה. לאנשים הקרובים אלי
הייתה בקשה שלא אתערב, שאאפשר את יצירת הקשר איתה בעיקר חברותיי.
היו גם אנשים שדחו אותה.
הקושי הביא אותי להאשים את שחר. מצד אחד היה הצורך להתמודד, טיפלתי בה לבד. מנגד רציתי להרחיקה. היה רצון טוב לטפל לצד שיפוטיות גבוהה, לא ידעתי איך להפגיש את שני הקטבים בתוכי. הרגשתי שאני לא מצליחה להגיע אליה, לא מצליחה להבין אותה. מדוע יש לי ילדה כל כך חכמה, אך היא אינה מבינה דברים בסיסים בתפקוד בחיים!?
עד גיל 10 למרות ששחר סבלה מאד חברתית היא קמה בבוקר בשמחה ללכת לבית הספר, הייתה זאת השנה בה חזרנו מחו"ל הבחנתי ששחר שוקעת לתוך דכאון. הייתי טרודה ומפוחדת, הרגשתי שאם הסבל ימשיך שחר תיפול לדיכאון עמוק ושהשמחה שלה תעלם.
אחרי האבחון בגיל 11 יכולתי לקבל, יש לי ילדה אוטיסטית. לפני עלה בי החשד ששחר אוטיסטית פניתי לספרות המקצועית גם אחרי האבחון, כל הכתוב לא נתן לי כלים, זעקתי בתוכי, הכיצד אעזור לשחר!?
כל כך הרבה טיפולים: בבית הספר, מוזיקה, תנועה, יוגה, דרמה, אומנות, שיחות עם אנשי מקצוע. אחר הצהרים, טיפול בסוסים, מסאז' רפואי, טיפולים רפואיים.
כל הטיפולים לא נתנו לשחר כלים לעצמאותה.
בטבע יכולתי לראות נקודת אור בה, היא הייתה פתוחה לשיחה היה מפגש בנינו.
כאשר חזרנו הביתה היא נעלמה לתוך העולם שלה כאשר ניסיתי להתקרב, היא התנגדה. חששתי ששחר תעלם. רציתי לראות רק את הטוב, לא קבלתי את החלקים האחרים בה, שחר דחתה אותי.
הבנתי שחייבת להימצא דרך אחרת לעבודה עם שחר, בהיותה בגיל 17 פניתי לבת ציון. כאשר בת ציון החלה לעבוד עם שחר הבחנתי שגישתה שונה היא רואה את שחר, את חוזקותיה, את שלמותה על פני הקשיים. התוצאות החלו להגיע: עשייה,היגיינה, היכולת להיות ניידת באופן עצמאי בתחבורה הציבורית ועוד…
לצד הבקשה לעזרה עלה בי קושי עם השינוי בשחר. עלתה בי התנגדות איך זה שאני לא יכולה לעזור לשחר. שחר המשיכה להגיע למפגשים. שחר סיימה י"ב עם בגרות, שירות לאומי, לימודים אקדמאים תואר במדעי התנהגות ואומנות. השלבים הוגשו בהנחיית בת ציון. שחר מצאה עבודה ויצאה לחיים עצמאים, שכרה דירה ומנהלת היום את חייה הכלכליים באופן עצמאי.
הבנתי שעל מנת לתמוך בתהליך אף אני צריכה לקבל תמיכה והנחיה, פניתי לבת ציון ללוות אותי.
בשנה האחרונה חל שינוי בשתינו, בשחר קיימת רגישות ודיבור ישיר.
הם מאפשרים לי להיפגש בתוכי עם עצמי. היום שחר בדרך לעצמאותה ואני לומדת לשחררה.
רגשות אשם יוצרים פירוד, חיבור במקום הלא נכון, מתוך הזדהות והתחשבות. צריכה להתקיים הפרדה, בכדי שיתקיים חיבור נכון. האשמה הינה — מקום למשא ומתן.