בעצם את אוחזת בשני כובעים, בחלק המקצועי הנך רכזת חינוך מיוחד ומוגדרת כרכזת ASD ובחייך האישיים הנך אמא לילד על הרצף.
בשנים האחרונות אין אצלי נפרדות. בעבר היה המקצוע והחיים. נדב הוא החיים, כל החוויות שעברתי בזכות התמודדות, השונות שעברתי ועוברת. אני היום רגישה, זמינה מקבלת ומניחה את האחר במרכז. בזכות החוויות אותן עברתי אני יכולה היום לשבת עם ילדים, הורים וצוות עם מה שהם. כאשר הורים ניגשים אלי אני יוצאת מהכובע של הרכזת, לחוות את מה שהם עוברים. אני חיה את זה, אני פה לעזור, להקל, לפעמים להשמיע להם שהם לא לבד, משהו בהם מרגיש מבודד.
בכובע המקצועי ישנה ישיבה היא מתנהלת רשמית "ועדת…"
אני פונה אליהם באופן אישי ומבקשת שיספרו, לא פעם עולה קושי. כשאני פונה אליהם ואומרת אני אמא לנדב על הרצף, משהו נפתח. קיימת מסגרת כללית לה אני מחויבת, אבל בתוכה נכנס החלק האנושי.
שאלה: כיצד נוהגים בילדים הרגישים בערבה?
לילד השייך לחינוך המיוחד ישנה תוכנית סל אישי. הם בכיתה רגילה עם תומכת/ סייעת/ משלבת. התוכנית משלבת בכיתה רגילה תוכנית אישית. ישנה עלייה בילדים הרגישים לדוגמא, חרדות. בעבר הייתה בערבה חריגה בלקויות למידה, היום אנחנו נמצאים בממוצע הארצי.
קיים מרכז "צעדים" בהם הם משולבים.
שאלה: מה מייחד אתכם?
בבית ספרנו משולבות תוכניות שילוב: ערבה – מסלול רגיל, סיני – מגזר דתי, חינוך וולדורף, המגזר הבדואי.
בבית הספר בוסתן לומדים תוך כדי עשייה. בכיתות א' ב' מתקיים יום לימודים בחוץ. יש חיבור לסביבה. האמנות מקבלת מקום משמעותי.
שאלה: בהסתכלות על חייך המקצועיים והאישיים, מה את מייחלת למערכת?
לפרוץ את ההפרדה בין בית הספר לחיים. גם במערכת וגם עם ההורים, לעשות את העבודה איתם, כדי שלא יהיה את הגבול. אתה רואה את הילד כשלם ולא עד שעה מסוימת.
בהקשבה לך רונית, ברצוני לומר: מה שחסר לי זה שהפריצה צריכה להגיע משני הצדדים, מהמערכת ומההורים, זה השינוי הגדול. לראות כיצד מגיע צעד מההורים, השילוב יניח את הילד במרכז. אני מוצאת שעדיין בתודעה של אנשי החינוך, אנו אנשי החינוך… גם אם יש רצון לפרוץ את הגבול. הגבול צריך להיפרץ גם מצד ההורים, לילד ניתן יסוד בו הוא יהיה מרכז המחבר לשותפות.
את פותחת לי אפשרות חדשה לשבירת תבנית נוספת, רציתי לספר לך שנדב כיום בן 28 ועתה החל לדבר.