מלמדת בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים בעלי נכויות קשות ומורכבות ובבתי ספר רגילים הממוקדים בדרום.
כמורה מצאתי את עצמי בצד התרפויטי. היכולת, הרגישות לראות את הילד, מה הבקשה שלו. לראות את הייחודיות של הילד את חוזקותיו.
בסטודיו בעבודה הפרטנית ניתנה לי אפשרות לגעת בחומר הנוגע בילד, בצרכיו. הסטודיו פתוח כדי לאפשר לילדים להתנסות כמה שיותר. ילדים מגיעים לא פעם ממקום סגור, בסטודיו ניתן להם מבנה וחופש ביטוי.
בעבר האמנות הייתה בנפש הילדים. היום חל שינוי הדרך היא דרך משחק, דרך מגע, לחוש, לחוות. המשחק הינו כלי להגיע אליהם, כלי שלהם להגיע לעצמם. התוצאה אינה חשובה, התחושה חשובה. הקשבה היא דבר חשוב. לדוגמא שתיקה מאפשרת כניסה פנימה.
לעיתים בתהליך מתגלה קושי לפגוש בעצמם, מתוך המקום הממוסך בחיי היום יום. כאשר מתאפשר להם לעבוד עם חומר מופיע לא פעם המשפט "משעמם לי". הקושי בהם להיות בהתנסות להיכנס פנימה, קשה עליהם. הם מתקשים לדבר את הרגשתם. אני מעניקה להם תרגילים שמאפשרים להם לפגוש את עצמם באמצעות עשייה. לראות את האחר, מה מיוחד במי ששונה ממך.
שאלה: את עובדת באופן פרטני וקבוצתי?
כן. בבית הספר אני מקבלת חצאי כיתות. חצאי כיתות יכולות לעבוד באופן אישי. בנוסף, אני יוצרת קבוצות בגדלים שונים, מאפשרת לתלמידים לבחור את נושא העשייה והדינמיקה בקבוצות ובקבוצה כולה.
שאלה: מתוך ההתנסות של השנים, מה השוני שאת פוגשת היום?
שפע גירויים. הילדים אסוציאטיביים מאד, קופצים מנושא לנושא. נפתח נושא והם בו ועוברים לנושא הבא… והבא… קיים קושי גדול מאד להתמקד. לדעתי הדבר מפתח בהם חרדות, אתה לא מי שאתה. אתה לא ממוקד.
שאלה: האם יש לכך השפעה של אלימות?
אני חושבת שכן. הילדים הרגישים המגיעים באופן פרטני מאד מוכשרים, יש להם יכולת לראות ולחוות דברים. ילדים נורמטיביים מפרשים זאת כחריגות, ופועלים כלפיהם בדרך לא נכונה ופוגענית.
שאלה: מה דעתך, לאן פני הדור?
הלמידה צריכה להיות דרך חוויה והתנסות, לא בדרך דירוג וציונים. יש לחזק את ההתנסות דרך החיים. משהו לא תקין במערכת כאשר ילד יושב 45 דקות עד שעתיים בשיעור, המסוגלות לריכוז מכבידה. אין בעיה של צבירת ידע היום בעזרת אמצעי התקשורת, חשוב להמחיש להם את הידע דרך התנסות, דרך חוויה. לדבר תהיה גם השפעה על המורה, השפעה של הרחבה בראיית הילדים.
ישנם ילדים אשר אינם יוצאים לפעילות. הם נמנעים כתוצאה מקשיים חברתיים. מתגלה קושי לגלות רגש, לבטא את מה שהם אוהבים. לעיתים יש עמידה בפעילות שיש בה סיכון. אני רואה את הרגישות הגבוהה מעבר לדיבור, אני פוגשת בילדים התכנסות, ייתכן שהדפוס הוא שאסור לדבר.
שאלה: מה גורם לקושי?
קיים נתק בהקשבה בין הורים לילדים. לעיתים ההורים לא מאפשרים לילדים לבטא מה נכון להם. קיים קושי לראות את הצורך של הילד, לראות את הילד מחוץ לך, להבין שהילד לא שלך. אינך יכול לא לתת לילד להביע את דבריו. ילדים שותקים ובכך נוצר ביטול עצמי, עד לעיתים לפגיעה עצמית.
שאלה: תוכלי לספר על ניסיונך בעבר?
אני שייכת לדור שאינו מדבר, יכולתי להבחין כילדה שהדבר לא נכון. במהלך השנים הפעולה להשתנות ולהיפתח. תוך כדי לימודי התרפיה, עלתה בי התמונה של הצורך להתחבא, לא להשמיע את הקול. אני מבינה שהייתי ילדה אחרת, בעבר הייתה בי רגישות יתר. למדתי להתבונן להקשיב להיות צופה לגלות רגישות, לומר דברים ממקום מדויק.
שאלה: כיצד החוויה האישית השפיעה על המקצוע?
אני יכולה לתת מעצמי. הזכות שניתנה לי באופן טבעי לשתף ולהעניק. לא ידעתי שיש בי חלקים שונים וגיליתי אותם בעצמי, האומץ לעשות, לגלות, להשפיע, לקדם, להיות אחראית, לקחת חלק באחר. הסיפוק לראות את השינוי שחל בילד, במשפחה, במערכת.
תמיד הייתה בי סקרנות, החקירה למבנה בני האדם. אני חושבת שנושא ההורים חשוב, הורה יכול לבחור לבנות או להרוס.
למדתי לא לומר "לא" לפני שאני מתנסה. היה בי פחד, חשש מלטפל בילדים עם צרכים מיוחדים. היום אני רואה בזאת ברכה, זכות להיות ולעבוד. היכולת שלי לראות שישנה סיבה, לדוגמא מפגשים, היכולת לקבל, הלמידה היא אינסופית.
שאלה: בנשיאת מבטך לעתיד, מה עולה בך?
אני מייחלת שתתעורר רגישות. החריגות תעלה הרגישות חשובה לעולם. כאשר אדם בוחר את דרכו בחיים המוסכמות החברתיות שהחברה מצפה, לא פעם אם בו משהו אחר הוא מוגדר לא תקין. יש ללמוד שקימת אפשרות בה אתה בוחר לדוגמא ללמוד דרך החיים, דרך התנסות אישית. לתת לאדם את המרחב להרגיש ולדעת שמעשיו בסדר. אם אני מאפשרת בביתי לילדי, מדוע לא להעניק את זה לעולם?!
אני מוצאת בי את הפתיחות למסעו של האחר, גם כאשר הדרך עוברת דרך סבל, זהו שלב בדרך ליעד, לקבל את האתגר לא כמכשול, אלא כהזדמנות.