המלצות

בנינו אסי אובחן כאוטיסט בגיל 2.5. היום אסי הוא בן 32, המצב של אסי הפך להיות כל כך רע שעלה בנו פחד שהוא עלול למות, משהו בחייו גרם לטראומה, הרגשנו שאנחנו מאבדים את בנינו. הוא הפך להיות מבודד, אלים וניתק את עצמו מכל דבר הקשור בחיים. השיער, הזקן והציפורניים שלו גדלו פרא. הצעקות שלו הפכו בלתי נסבלות, הרגשנו שאנו מאבדים אותו ואת עצמנו.

בגיל 1.5 אסי החל ללכת. הוא היה מצביע ואומר "זה וזה." בגיל 2.5 אסי הפסיק להשמיע כל קול והתחיל להניח את אצבעותיו בתוך האוזניים. הוא נעשה רגיש לרעש. נשלחנו למכון להתפתחות הילד. אסי נמצא בהגדרה אוטיסט. אני לא הבנתי מה זה אומר, הייתי מבולבלת.

אסי צורף לגן הילדים לאוטיסטים בתל השומר. בגיל 4-5 הקול של אסי חזר, הוא החל לדבר בעברית ואנגלית אך רק מה שהיה צריך, לדוגמה אוכל.

אסי קיבל טיפולים – תראפיה בדיבור, תראפיה באמנות, פגישה עם פסיכולוג ועוד. אנו הצטרפנו לקבוצת תראפיה להורים. לאורך השנים בבית אסי טופל בחדר לחץ, שחייה, רכיבה טיפולים, תראפיה במוסיקה, תראפיה בכלבים, תראפיה באמנות, מומחה לרגישות שמיעתית. עשינו את כל התראפיות אשר התבקשנו לעשותן אך דבר לא עזר.

אסי הלך לבית ספר יסודי לילדים אוטיסטים מגיל 7-14.

יש לי ילד בבית שאליו אני מרגישה אהבה אך אין לי שום אפשרות להגיע אל עולמו. יש לי ילד בבית ואני לא יודעת שום דבר על עולמו הפנימי.

בשל הקושי של אסי מרעש התעלמנו ממפגשים הומים ומשפחתיים. היו אנשים שהיו גסים אלינו ונתנו לנו הרגשה רעה לגבי אסי. היה קשה לראות שהילדים של החברים שלנו מתפתחים ושלנו מתקשה. איבדנו תקשורת עם חברים ומשפחה. הכל החל לסגור עלינו. הייתי בודדה. על משה היה לעבוד בכדי לתמוך כלכלית במשפחה.

כאשר אסי הגיע לתיכון המעבר היה מאוד קשה עבורו. מעברים תמיד היו קשים. הוא הפך אלים, הוא היכה חזק בעיקר בבית הספר אך לעיתים גם בבית. אסי החל לקבל כדורים פסיכיאטריים במשך 7 שנים. זה עזר לו להירגע אך הוא עדיין היה אגרסיבי.

המצב בבית היה קשה, מצד אחד גילינו דאגה אחד לשני אך בעצם לא פיתחנו את מערכת היחסים בינינו. הרגשתי שאין לי פנאי ואין לי לאן לפנות. בעצם לא היה שם אף אחד לעזור לנו עם המצב. אינני יכולה אפילו לספור כמה כסף הוצאנו על טיפולים. הם אמרו שאם אנחנו ניתן לאסי את כל הטיפולים יש סיכוי שהוא יהיה עצמאי אך זה לא קרה!

לאסי מעולם לא היו חברים. אסי נעשה מכור למשחקים ולמחשב, הוא נותק ממפגש עם העולם. בשנה האחרונה בתיכון היו משברים, הוא היה מפוחד ומבולבל. עד כיתה י"ב הרגשתי מאסי אהבה ויום אחד האהבה הפסיקה. הגיע פחד, האם יחיה?! האם ימות?!

חיפשנו עבורו מקום תעסוקה. משהו קרה לאסי, הוא עבר טראומה. הרגשנו שאנחנו מאבדים את בנינו. הוא הפסיק לדבר, לשתף פעולה. הוא היה לגמרי מנותק. הפסיק להתקלח שיערו, זקנו וציפורניו גדלו פרא. הוא לא הרשה לאף אחד להתקרב אליו! אסי הפך להיות אלים, לא ישן בלילות, צעק במשך שעות גם במהלך הלילה. היה מהלך בבית שעות כאשר הוא מרייר. הוא השתלט על כל הבית, זה היה בלתי נסבל. נעשינו לגמרי חסרי אונים ונואשים. לפתע צילצל הטלפון. חברה הייתה על הקו. היא אמרה, "פגשתי אישה שיתכן שתוכל לעזור לכם."

פגשתי בבת ציון היא הקשיבה לסיפור שלי ואמרה שהיא תבוא לפגוש את אסי. לאחר הפגישה עם אסי היא החליטה לעזור לנו. המצב היה כל כך חמור שהיא יצאה מדרכה והגיעה פעמיים בשבוע למספר חודשים. הצעד הראשון אסי הרשה לה לגעת בו, לגזור את שיערו וזקנו. הוא הסכים להיכנס למקלחת ולהתקלח. נס התחולל לנגד עינינו. מההתחלה בת ציון אמרה שבכדי לעזור לאסי כל אחד מאיתנו צריך לעבור תהליך של שינוי. היא הנחתה אותנו לראות איך השינוי בנו משפיע ותומך בשינוי של אסי.

אני לא יכולתי להאמין למה שקרה לנגד עיני. אסי הפסיק לרייר, הצעקות פחתו עד שהופסקו כליל. הצעד הבא היה להשאיר את אסי לבד בבית, בהתחלה שעה, אחר כך שעתיים שלוש הייתי בחרדה.

אסי החל לגלות עצמאות, לקחת חלק בעבודות הבית. כיום הוא יכול להישאר לאורך שעות בבית. לאחר שנים רבות חזרתי לזכות בחיי.

בת ציון אמרה שהגיע הזמן לפתוח את ביתנו ולהזמין אנשים. דלתות ביתנו וליבנו נפתחו. ראיתי איך ההכוונה מביאה לשינוי בכל אחד מאיתנו ובכך משפיעה על אסי. אסי התעורר לחיים. כיום הוא יושב איתנו לארוחה, פעיל בכל עבודות הבית, הוא נוכח וקשוב ואף מדבר איתנו מעט אך מביע את הרגשתו והודיה, דבר שלא היה מעולם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאסי מציע לנו משהו מעצמו ומגיש לנו כוס מים. היינו בהלם. כיום אסי שב לנגן בפסנתר, מצייר ולאט לאט יוצר קשר בדיבור ובכתיבה.