ילד: אני הולך בזמן. חבל שאינני יכול למדוד את הזמן, כי כך הייתי יודע בן כמה אני. אינני בן 11 עם כל המעברים בזמן ובחזרה.
אני: יתכן שיש מקום שבו הזמן נמדד בצורה אחרת?
ילד: כן! המקום אליו אני מתעורר מתוך התרדמה ושוב נרדם ומתעורר. רוב הזמן זה זמן רגיל בו אינני עושה משהו מיוחד.
אני: היית רוצה להתעורר לזמן מיוחד? ומה יהיו מעשיך בזמן המיוחד?
ילד: היה לי כוח על שבעזרתו הייתי מציל אנשים מידי כוח הרוע הלוקט אנשים.
ההכרה שאנחנו הדור המתקדם ולכן התפיסה של המציאות שלנו שונה. אני מקדים אתכם מאחר ובאתי אחריכם. יש לי איבר אחר שאין לכם. הוא מאפשר לי להרגיש את החשיבה שמרגישה. זה קשה לחבר על פני הפרשי הגיל.
שאלות ומחשבות שעלו:
- מה מביאים איתם קבוצת הילדים היום במאה ה-21?
- הסכנה הקיימת כיום הינה הפיצול בין הגוף לרוח. חוסר חיבור לגוף יוצר מקום בו הדמיון משמש כמקום מפלט (אמצעי תקשורת). הבקשה העולה מהילדים הינה חיבור, הקשבה מלב אל לב.
- השפה המדוברת כיום בפי הילדים מעלה חיפוש ובקשה לחיבור, לצידה מגיע בלבול וחוויה של פירוד – לבד. לצד השפע החומרי המאפשר יכולת התרחבות מגיע חוסר כיוון בו לוקה הדור. הדבר מופיע בנפשות הילדים כפיצול, כחוסר סיפוק, כמצוקה. מתוך הקושי העולה ניתן להקשיב לבקשתם. עלינו חלה האחריות להיפתח, ללמוד ולהבין את השפה בה עולה בקשתם לחיבור.