תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם.
שפת הלב, הכלי החדש, הכלי המרגיש את האחר ונכלל בו. בעולם של פירוד מתווך לנו רמת הפירוד, חד צדדיות, מקצה לקצה עד לשכחה, החיבור באמצעות הלב.
כבוד – יחס לאחר כאדם שלם.
בגוף פיזי שלא קל להיות בתוכו ולהתגשם, יש צורך באיזון מערכתי. שישה כיוונים: מעלה מטה, אחורה קדימה, ימין ושמאל. המיקוד חיזוק הפרט, הגדרה של מערכת אחת אליה מצטרפות מערכות אחרות ומשתתפות, הקשבה, יחס והכלה של האחר. התבנית שהילד מגיע איתה, הינה תהליך השכחה ותהליך ההיזכרות.
כאב זה שאינני מצליח לראות ולהודות על מה שיש. אני חי בהסתרה מתוך כפילות תודעה. הניתוק מברייה אחרת יוצר כאב, לא שהסבל יהיה נוח אלא שהמציאות תשתנה.
הרצון לעצמי משחד אותנו ללמוד דרכים כיצד להשתמש. הבחירה היא להיות מודע ולהיות שותף לבריאה. השותפות היא להוציא מהסתר לגילוי. תהליכי ההסתרה הינם לגלות את תהליכי הבריאה. נשמת האדם נחשבת שותפה, צריכה לגלות את השותפות – מאבקו של תומר בגיל כל כך צעיר.
ישנה בו הבנה פנימית לפער בין מה שהוא מרגיש בתוכו לבין הפירוד אותו הוא פוגש בעולם. טרום נפש כל כך צעירה כיצד עליה לחבר בין עולמה הפנימי לעולם? לבני האנוש. הוא אינו מצליח לתווך בין העולמות. כאב, תסכול, כעס, עלבון עמוק לעומת יראת הכבוד הפנימית שבתוכו.
תומר מזהה הרבה מטרות פועל בהתמדה להציל, להציל את הספינה את הרוח מטביעה מאובדן. מייחד את המאבק לאחדות אחת יש להציל את הספינה בכל דרך…
צריך להיות מסוגל להיות בהבחנה כדי להגיע לחיבור. צריך להגדיר את השקט של עצמך. כאשר הינך נאבק בכל כוחך לא לטבוע… תחושת התייצבות מוליכה במאבק . יתכן הכלה של האחר?
סכנת אדישות, הפניית גב, לקיחה מהאחר, פגיעה בנקודת הלב של האדם כל אלה מביאים את תומר להיאבק, מעין הכוחות לעמוד במאבק?
אשמה הינה מקום למשא ומתן. המבנה של הנשמה זה התפילה. יש ילדים אשר בהגיעם לגיל 10 נאור בהם הניצוץ. כאשר הסביבה האישית והטיפולית אינה ערה למבנה השלם של הילד, למאבק ינתנו דרכי טיפול המקשים על חיבורה לגוף. חווית הטביעה והמאבק בתומר מקבלת עוצמות… כדורים יוצרים קושי העומד בפני החיבור בין העולם הפנימי לעולם, עולם הטיפול צריך להרחיב את ההבנה בין הקושי לזעקה, לבקשה של הילד לחיבור בין שני העולמות.
לא פעם כאשר הדיבור לא נשמע תהיה פניה לשירה לשורש לשרת, אני משרת את הסיבה, הופך להיות השרת, אוסף את הדברים שנרמסו, כולל אנשים, כל הדברים, לתת להם חשיבות. תומר נאבק… יש בו משהו היודע כל הנשמות עומדות ושרות ומקיימות את הבריאה – הם החברים לדרך. יותר ויותר ילדים חווים בדידות עמוקה – תומר מדבר על בדידות תהומית, היכן הם חברי לדרך, רוח חדה בו והיא נאבקת…
אם אינך מחבר את עצמך לכלל, אין בך מילה, אין בך תפילה לפלל לעתיד. מילה היא ברית המציאות המחברת כמו האותיות, המילה היא פעולה הנשלטת על ידי תנועה. לבנות בתוכי כלי שהוא שלום, כלי המחבר אותי לחברים.
זעקתו של תומר היכן הם? הוא מביע את המילים בזעקה מפיו. הכרת הרע נעשית בו יותר אינטנסיבית. הבקשה לחיבור, להבין יותר את הדיבור, מוצא קושי לכתוב, לקרוא לעצב את הרצון לאותיות למילה. הקושי נוצר מהפער העצום בין העולם הפנימי למפגש המכאיב עם העולם. מתגלה גלות של הפנימיות, המרחק, הניכור, חוסר השייכות מוצאים ביטוי בחרדה.
הצורך של החיבור, איחוד הכוח שניתן לנו לחיבור, כוח החיבור הוא כוח ההיטהרות.
לא לאבד את חוט הקשר, לא ללכת לאיבוד, אובדן עם ידיעה שמשהו אחר עובד בך. אתה לא מכיר אבל אתה רוצה בו. שתהיה לו קרקע מוצקה. צורך לעשות תהליכים גם אם אינני מודע להם ואיני יודע היכן הם פועלים. צריך כוח ללכת על הדרך לנתב את הספינה לחוף מבטחים בסערה. תחושה של חוסר שייכות למקום, חיפוש אחר החיבור, האומץ של תומר האומץ במאבק שהספינה לא תטבע שתשוב לביתה אל חוף מבטחים.