ניר נער בן 13 המאובחן על הספקטרום האוטיסטי, מנוהל מגיל 4 על ידי חרדות. כשהיה בן 4 נפל פגז/מרגמה בחצר בית הסמוך לביתם, וניר חזה בנפילת הפגז/מרגמה. מאז, חרדות היו לחלק ממסע חייו ביום ובלילה והביאו אותו להתנהלות קיצונית של התפרצויות זעם קשות. כאשר התחלנו בתהליך שילובו במערכת חינוך חדשה, ביקש ניר להיפגש איתי כהכנה לתהליכי הקליטה.
ניר חלק: "בגיל 4 נפלה מרגמה בחצר הסמוכה לביתנו. נסענו אמא, אחי ואני לסבא וסבתא אשר גרו במקום בטוח. לאחר מספר שבועות כאשר חזרנו אחותי לא הייתה בבית, בגן חברתי וחברי הטובים לא היו. כל השנים אני חי בעולם כאשר סיוטים רודפים אותי ביום ובלילה שאחותי וחברי נהרגו."
תקופת מה לאחר מכן המשפחה עברה לגור במקום חדש. על אף הידיעה כי שלום לאחותו ולחבריו, הטראומה אשר נרשמה בו לא יכלה לתרגם את המציאות. במקום זה התפתחה חרדה.
נפשו של ניר זעקה לעזרה, אך ניר לא יכול היה לתרגם למילים את ההתרחשות הפנימית בתוכו. במשך שנים, המצוקה ניהלה את חייו והעירה בו זעקה גדולה כיוון שלא ידע כיצד לבקש ולהביע בקשה לעזרה. כחצי שנה לפני פגישתנו במהלך שיעור בבית הספר יצאה ממנו לראשונה זעקה: "אחותי נהרגה במלחמה".
בעקבות החיפוש אחר מערכת חינוך מותאמת עם פנייתו אלי בפעם הראשונה בחייו נפרץ קשר השתיקה. בקשתו אליי הייתה, "עזרי לי להיפרד מהטראומה השולטת בחיי ומנהלת אותי."
מגיל 4 ניר מסתובב בעולם בחרדה וחוסר בטחון כאשר אין ביכולתו לתרגם את המתרחש בנפשו. הסביבה הייתה ערה למצבי החרדה, אך לא עלתה מודעות לסיבות לכך.
"שלושה אנשים נלקחו ממני על ידי הטרור." ניר פיתח כעס ושנאה כלפי הטרור והתקפי זעם קשים. "באירוע חיפשתי את אבי בכל מקום ולא מצאתי אותו, באותו הרגע מצאתי את אלוהים, מאז אני משוחח איתו."
לאחר שיחתנו הראשונה פנה ניר אל אימו וביקש ממנה לכתוב תוכנית פעולה לפתרון הטרור (הוא בקיא בכל הקבוצות העוסקות בטרור).
בפגישתנו הבאה שיתף אותי בתוכנית הפעולה: "אנו נמציא פגזים הנושאים חומרי הרדמה. כאשר יפלו על קבוצות הטרור הן תירדמנה ולא תוכלנה להזיק ולפגוע בנו יותר". בשיחה שהתפתחה ביני ובינו שאלתיו, כאשר אתה חווה פחד או חרדה מה מיטיב עימך. ניר ענה "הקשבה, מבוגר שאפשר לסמוך עליו, חם ואהבה."
לאחר ששמע את דבריו נאמרים בקול, הגיע להבנת הפתרון, התשובה לטרור תינשא בקשר בין הילדים. באומרו: "הילדים יישאו את בשורת השלום. כל ילד מבקש שלום."
עלתה ממנו שאלה: "מה יקרה עם הילדים אשר הוריהם עוסקים בטרור. כיצד נגיע אליהם? כיצד נשפיע עליהם לשתף איתנו פעולה?"
באחד המפגשים ניר פנה אל אימו ואמר: "אמא, את אינך שמחה." לאחר מכן שיתף אותי: "כאשר אמא אינה נוכחת זה מזכיר לי את אשר קרה בנתיב העשרה (נפילת הקסאמים). אמא רצה ממקום למקום ללא כיוון. היא לא ראתה אותי ולא את עצמה. כאשר אמא במקום הזה אני ומאבד את הבטחון ונעשה עצוב."
השיחה המשיכה ונסבה על אפשרויות לפיתרון ולהשפעה. כאשר הגיע ניר למקום שלם בתוכו אמר: "השמחה עולה למעלה ונותנת כוח לאלוהים – כוח האהבה. כוח זה יורד למטה אלינו וכך נולדים ניצוצות חדשים."
בסיום הפגישה יצא הנער בהצהרה: "עתה אהלך בין בני האדם ואשתפם בבשורת השלום לטרור."
דגם של נפש המתמקדת בהגנות בפני חרדות עשויה להזדקק להבנה נוספת.
ילד מדוכא כרונית כמעט ולא יפתח הגנות במובן הפשוט של המילה.
לאחר שהצליח בכך יתכן שבמקרים מסוימים יש לראות את ההגנות הללו כהישג
התפתחותי.
כוח ההתגברות יוצר מרכז עצמאי, הנבטה של החיים מהאדמה.
עשייה, יצירה ובריאה – שלוש כוחות הפותחים אפשרות חיבור.
השמחה מביאה אדם לנוכחות = מעשה. היא פותחת את פתחי הלב ומשפיעה על האחר. האדם זוקף קומתו לשמים ומחבר ארץ.
ניר: "השתיקה צריכה להפוך לשיקול דעת."
פרשנות: לא ניתן להסתיר מניר את המחשבה, בשבילו צרכים מיוחדים זה שהוא מודע לקשת הצרכים, הוא מודע היום לתפקודו.
"אני רוצה להדריך על מנת להניע את הצעירים לטובה," הוא אומר. "מרגיש שדבר מה נלקח ממני, אני מרגיש שבין חברי יש כבוד כלפי."
ניר לומד להיעזר בשפה, לדבר. הוא אומר: "יש בידיעת הדברים והבהרתם שמחה."
הערה: אם ניר היה מטופל בזמן בטראומה שחווה, האם עדיין היה נמצא תחת ההגדרה "אוטיסט"?
סיפורו של ניר מופיע בספר "יש לי קול" בשער השלישי – שלוש דורות למלחמה.